לפני חודשיים פנו אלי מ-YNET בבקשה להתראיין לכתבה העוסקת בעצמאים העובדים מהבית. המראיינת הכירה את חן ובנוסף לשאלות על האתגרים שלי – שאלה איך זה לא מטריף אותנו לעבוד יחד כזוג. עד ששאלה את השאלה – לא חשבתי על כך, אבל התשובה זרמה לי מהבטן:
שותפות היא מערכת יחסים, שותפים יכולים להסכים, ולא להסכים. שותפים יכולים אפילו לריב, דווקא בשל כך, אני חושב שהשותפות הכי בטוחה עבורי היא עם אדם שיודע להבין אותי, להתמודד איתי, להכיל אותי, להתנגד לי, וגם כזה שכשיריב איתי – נצא מזה בשלום. ומי אם לא אשתי – שותפתי לחיים – מתאימה ביותר לתאור שכזה? התמזלתי לעסוק בתחום קרוב וחופף לחן, כך שאנחנו יכולים לעשות דברים יחד. העסק הוא גם טיפול עבור הזוגיות שלנו, בהתמודדות משותפת מול אתגרים, מול העולם, ומול עצמנו.
איך הגענו לכאן?
חן ואני הכרנו בלימודי העיצוב (תקשורת אינטראקטיבית) אי שם בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. היינו כמו סיר ומכסה מבחינת רעיונות, ביצוע וראיית קונספט משותפת – כל צד בעיניו שלו.
MIO – הפרויקט המשותף הראשון שלנו היה פרויקט הגמר בלימודים – חצי שנה של מאמץ אינטנסיבי עבור מחקר שוק, אפיון מוצר, הפקת ספר פרויקט, עיצוב ובניית אב-טיפוס אינטראקטיבי (ימי ה-flash העליזים).
MIO פרויקט גמר - אוגדן דיגיטלי לתלמיד 2010
MIO ספר פרויקט 2010
MIO היה אוגדן אלקטרוני לתלמיד, היום כבר אפשר לקרוא לו טאבלט (בתקופה ההיא ה“אייפד“ הראשון היה בגדר ספקולציה של חובבי התחום), שהכיל בתוכו את כל הכלים שתלמיד יכול להדרש להם (מחברות, ספרים, סרגלים, מחשבון, יומן וכו‘).
קיבלנו אישור חריג לעשות את הפרויקט כזוג עקב הנפח הגדול שלו ולאורך כל הדרך חן הדידקטית והאהובה על סגל ההוראה – קיבלה שוב ושוב המלצות מהמרצים – לזנוח את שמעון הלא מובן, ולהשלים את הפרויקט בעצמה. אבל היא ראתה בי משהו שהם כשלו בו – היא הבינה את הברדק שהלך לי בראש וידעה לתרגם אותו לתמונה/מראה/פונקציה. והיא ראתה שכשמפענחים אותי – מבינים שאני נמצא כמה שנים קדימה.
במהלך העבודה על MIO – על כל הלילות הלבנים שלו – התבצע חיבור נוסף מתבקש – התחילה הזוגיות שלנו. בנוסף, ככל סיפור טוב, כמובן שבלילה האחרון – התוכנה שאיתה בנינו את אב הטיפוס – קרסה ושברה חודשים של עבודה ללא שמירה. אם לא היינו זוג שיכול לתמוך זה בזו, מפלה כזאת הייתה מסיימת עבורנו את סיפור. אבל בלילה לבן שיזכר בתור הלילה הלבן הכי פרודוקטיבי שידענו אי פעם בחיינו – הרמנו תכנת אבטיפוס כמעט מאפס – העבודה שהפרויקט וההבנה באיך המכלולים שלו עובדים כבר היו אצלנו בראש, עזרה לנו המון בלצלוח את המשבר.
עובדים אל תוך הלילה 2010
למחרת הצגנו בפורום של הסגל – לא עוד ”לא מבינים את שמעון“ – כי שמעון בעזרתה של חן הראה להם בדיוק איך נראה ומתנהג הדבר שלא יכלו להבין קודם. עבורי – היא ידעה לקחת את החזון הלא ברור שלי ולתרגם אותו לשפה שבני אדם יבינו.
הפרויקט קיבל ציון מופתי. עד היום אני נזכר בשעשוע בכמה הם לא היו מוכנים לקראת מה שהולך להיות מוצג להם, ואני קיבלתי את הנצחון המתוק שלי.
MIO מציגים 2010
MIO מציגים 2010
MIO מציגים 2010
התרומה של הפרויקט עבורנו הייתה בכך שהוא הפך אותנו לזוג, ובהמשך לאיש ואשה, אב ואם – אבל מעבודה משותפת היינו צריכים הפסקה.
ההפסקה הזו נמשכה 7 שנים.
שנים עברו – בהן כל אחד התפתח לכיוונו כשכיר.
המסע של חן בעבודה עבור בוסים היה קצר בהרבה משלי – לאחר שנים ספורות בעבודות כמעצבת במקומות שונים, היא ביצעה את טבילת הראש לעצמאות, והקימה את לימונדה – סטודיו למיתוג.
ההתחלה לא הייתה קלה עבורה, בזמן שאני נמצא לי בנסיקה בתפקידי הייטק, משכורות טעימות ופינוקים, היא אכלה קש מול לקוחות קטנים בפרויקטים לא מתגמלים. למעשה אין סוג של עבודה גראפית שחן לא לקחה על עצמה וזה גבה ממנה מחירים.
מחיר באמונה עצמית של יכולותיה, מחירים של התעסקויות מול לקוחות קשים ובחלקם אף לא ישרים. מחירים של התמודדות אינסופית על פרויקטים מול תחרות קשה מאוד. ללא שום ידע בשיווק או בלנהל עסק. מה שנקרא עבודת רגליים בצורה הכי מילולית שלה.
המפנה עבורה היה בהסתבכות עסקית מול מי שחשבה כשותפה לעשיה. תחושת הנטישה בתוספת ייאוש מתודלק הורמונלית של הריון מתקדם, הביאו אותה לנקודת שבירה. אני זוכר עד היום בבהירות את שיחת ה-”האם כדאי בכלל להמשיך“ של הערב ההוא. אני זוכר גם את העובדה שהדיסקט השתנה בערב ההוא, זה כבר לא ניסוי וטעיה אלא שינוי מהותי ביחס שלה ללימונדה. לא עוד גישושים אקראיים אחרי לקוחות וציפיה שדברים יקרו מעצמם. בערב ההוא חן קיבלה החלטה – לקחת שליטה על העסק שלה. על הלקוחות שלה. על ההתנהלות, השיח, והפרויקטים שלה. מהערב ההוא לימונדה החלה לקבל צורה ושם.
ואני? אני הייתי על גג העולם מבחינה מקצועית. קודמתי, בלטתי, ונעטפתי באהבה מקצועית של המקומות בהם הועסקתי.
לימים הבנו – שדווקא היא זו שלמדה, התפתחה, גדלה ואני הייתי בתוך בועה שלא קידמה אותי לשום מקום חוץ מעוד מספר בתלושי המשכורת המנופחים אך הזמניים שהבאתי הביתה.
למרות היותי בחוץ – העיסוק בלימונדה תמיד היה בבית, בתוך השיח של התא המשפחתי שלנו. ממש כמו חברת משפחה – היו ימים ששימחה אותנו, והיו תקופות בהן היה מאתגרת מאוד. כתינוקת לא ממש ידענו מה לעשות איתה, למדנו תוך כדי תנועה ועשינו כמיטב יכולתנו להתקדם ממכשול למכשול. ממשוכה למשוכה.
חן בחזית, מקדימה, מתקדמת בפזאצטות משוחה לשוחה. אני ברקע תומך איפה שיכול, נותן כתף, עוזר בהתמודדויות, לעיתים ממנף, לפעמים מפנה את הדרך כדי לא להפריע.
עם חלוף השנים הפנים של לימונדה התחילו לגבש צורה, אופי, מיקוד.
הפרויקטים של חן החלו לקבל גוון וייחוד. את המגע שלה.
לימונדה הפכה להיות יישות עם התמחויות – בלוגינג, תדמית ונוכחות במרחב הדיגיטלי.
הלקוחות כבר מסוננים בפינצטה (כן, אין כאן בלבול בניסוח), חן בחרה פרויקטים לעסוק בהם כי הם מעניינים אותה וכי יש לה יכולת אמיתית לתרום בהם.
השיווק קיבל אופי אותנטי, כנה, של מתן ערך והפניות דרך לקוחות מרוצות – משהו שהיה זר ולא מוכר עבורי, מערכות יחסים אמיתיות נרקמו להן כדי להבשיל מתישהו לכדי עסקאות.
במקומות שבהם אני עבדתי, עסקו במספרים גדולים, בשירותים גדולים, בקמפיינים גדולים. הייטק זה ביזנס של מספרים, לא של אנשים, לקוחות הקצה – היו גראפים ונתונים, לא היו להם שמות.
ללקוחות של לימונדה יש שם, יש צרכים, יש שאיפות, ויש חששות, לקוחות חדשים מגיעים אל חן לא כי היא פירסמה פרסומת יפה, או יצאה במבצע זול, אלא כי יצא לה מוניטין של מכילה, מבינה, ויודעת להביא תוצאה שמשקפת את מה שהלקוחה לא ידעה לבטא.
בדיוק כפי שידעה לשקף אותי – אז ב-2010, בפרויקט הגמר שלנו.
ב-2016 עם כניסתי אני לעולם העצמאות עם פרויקטים משלי – (כאן אפשר לקרוא על קפיצת הראש שלי לבריכה רדודה) זכיתי להיות חשוף יותר לתהליכי עומק בלימונדה – באופן טבעי הכנסתי עוד אצבע ויד לאופרציה של העסק. אם קודם ייעצתי וחיזקתי, לאט לאט התחלתי להיות מעורב בפנים – בטכנולוגיה, בחווית המשתמש, בעיצוב המוצר ובפיתוח העסקי.
המעבר מלתמוך, לייעץ ולסגור פינות ל-להפוך לשותף פעיל הוא משהו שרק כעבור שנים של התבשלות הרגיש לנו טבעי ונכון.
מתחילת 2018 כבר עמלתי באופן מלא מאחורי הקלעים יחד עם חן על פרויקטים של לימונדה. חן הביאה את ההתמקצעות בעיצוב חזותי, את הסגנון שלה ואת ההבנה המעמיקה שלה את עולם הבלוגינג ועולם הנשים העצמאיות. אני את הנסיון שלי בניהול והרמת מוצרי WEB מעולם ה-הייטק, UX ויכולת לגרום למשהו טכני לקום. ב-2019 אנחנו מתכוונים להראות את הפנים שלי יותר, להפוך את העסק ל-לימונדה 2.0.
היום הפרויקטים הם שלנו ולא רק של חן. אנחנו מעצבים ומקימים נוכחות דיגיטלית לשימושים שונים עבור לקוחות שדומים לנו, עם שם, ואופי – עסקים שמחזיקים משפחות.
התחלתי בראיה שלי על שותפות, השותפות הכי חזקה בעיניי היא עם אדם שצמחתי איתו, ידענו אתגרים יחד, ידענו משברים, ידענו הצלחות, וידענו יחד להתפתח. לחזק זה את זה ולבנות יחד משהו משותף.
התא המשפחתי שלנו מונה 4 יישויות – חן, אני, יוני הקטן (שנמצא מסביב ובתוך הפעילות ברובה), ולימונדה – העסק המשפחתי. לימונדה היא אנחנו ואנחנו לימונדה.
* עדכון מהעתיד – אז אנחנו ב-2019,
ואכן הפכנו ל – 2.0
מוזמנים לבקר אותנו בין אם אתם צריכים:
שירות הקמה של נכס דיגיטלי
או כי בא לכם להעשיר את הידע
בכל הקשור ל-
עיצוב / מיתוג / נוכחות ברשת
בבלוג לימונדה.
בואו בואו, יפה שם 🙂
5 מחשבות על “מה הקטע עם לימונדה? עסק משפחתי”
וואו, הזכרת לי נשכחות! כייף לקרוא את זה מהצד 🙂
איזו כתיבה משובחת ותהליך מדהים של צמיחה לחוד ויחד. נראה לי שזכיתם בענק!!!
איזה פאואר קאפל!
נראה שזה הזמן שלכם עכשיו.
בהצלחה רבה עם זה!
שמעון בתור אחד שמכיר אותך הרבה שנים ודרכך גם את חן אני מאוד שמח לראות את הצמיחה המשותפת שלכם ומאחל לכם את כל ההצלחה בעולם.
כתבת מהמם 🙂
אהבתי לקרוא את הכנות שלך , שמעון, לאורך הדרך
ואת הקפיצה הזוגית שעשיתם.
האמת, זה לא תמיד פשוט.
הצלחות להמשך !