התבוננות פנימה
- אנחנו צעירים ויכולים הכל (או כך חושבים). על סמך מה שחונכנו עליו מגיל צעיר של דורות המילניאל ומעלה.
- נקודת המוצא שלנו היא התחלתית ונמוכה - לכן יש רצף של הישגי צמיחה והצלחות. הרגשה של בלתי מנוצחים.
העשור השלישי
אני חושב שבגילאי ה-30 אנחנו מגיעים לשלב בשל מספיק כדי להסתכל פנימה ולגבש תמונה על עצמנו ועל סט המאפיינים שלנו כאינדבדואלים, בד בבד עם הכרות מספיק מנוסה עם העולם מסביבנו כדי לזהות את נקודות המפגש בין ה-“אני“ לבין ה-“עולם ואיך הוא עובד“. אני כבר לא ב-וואקום של בטחון עצמי, אלא מבין שזה מימיני ומשמאלי הוא אולי מוצלח ממני בתכונות אלו או אחרות.
. PROFFESIONAL
אוכל לחלק את החבר‘ה ל-2 סוגים: (ליחצו על המתג)
מומחים 
 מחפשים
חבריי המומחים:
הרוב (לפחות בעיניים הסובייקטיביות שלי) - הם כבר גיבשו את המומחיות שלהם - אם הם צלמים, יוצרי סרטים, מתכנתי מערכות, עורכי דין, מהנדסים, אדריכלים וכו‘...
גם אם חלקם חושבים שהם אוסף של ”כלום בינוני“ בעבודת הפקידות או המכירות שלהם, יש להם כבר הבנה עמוקה לא רק של החברה בה הם עובדים אלא גם בתחום העיסוק בכללותו. הם מבינים ומכירים את העולם שבו העיסוק שלהם נמצא. הם מקצוענים. כך נראה שכל אלו שבקבוצה הזו צברו ידע מיוחד הנובע מהתמקצעות בעיסוק שלהם, מה שהופך אותם ל“מומחים“ בתחומם. אם תשאלו אותם במה הם עוסקים - תהיה להם תשובה ברורה וחד משמעית לכך.
פוטנציאל לא ממומש
מכירים את ה-”לילד יש פוטנציאל“? תמיד היה פוטנציאל, והפוטנציאל תמיד נאמר כהמשך ל“הוא לא ממומש והוא צריך להשתפר“. הנה אנקדוטה – אף פעם לא עשיתי שעורים, לא היה לי חשק, היו לי דברים אחרים לעסוק בהם, דחיתי ודחיתי.
האמת שהייתי תלמיד לא רע בכלל, יכולתי להיות עם הישגים לימודיים גבוהים בהרבה, אבל לא הייתי כושל. עברתי מבחנים כדי לעבור אותם, ללא שום הכרה בתכלית שלהם. לפני מבחן הייתי לומד את המינימום הנדרש בשבילי כדי להבין על מה המבחן ואז הייתי ניגש. היו מבחנים שזה הספיק והיו גם כאלו שהצריכו ממני לגשת למועדי ב‘ (שבהם פשוט ישבתי עוד כמה שעות בלמידה למבחן עד אשר עברתי בציון שהיה מקובל בסטדנרטים של העולם שלי).
דוגמה אחרת – כשהיינו ילדים היו לנו חוגים. בכמה חוגים הייתם?
החוג הראשון שלי שאני זוכר היה בימי שבת עוד בבריה“מ – בזמן שפה בשבתות הולכים לים או נחים בבית – שם שלחו את הילדים לסדנאות שיפור. ככה בגיל 6 בימי שבת – קיבלתי זונדה של לימודי אומנות, רישום, פיסול, מחול וכו‘…אף אחד מהם לא המקצוע שלי היום, אבל אני חושב שהחוג הזה היווה בסיס מאוד איתן עבורי לגבש זהות של ”טעימות“.
כ-ילד בישראל – הייתי בחוגים ל: סקסופון, גולף, פיסול, טניס, קונג פו, כושר גופני, מדעים, גיטרה, תופים, מחשבים, ועוד… המשותף לכולם : טעמתי ועזבתי. חלק במוקדם וחלק במאוחר, אבל באופן גורף , אף אחד מהעיסוקים האלה לא הפכו אותי לבעל תשוקה למקצוע הספציפי הזה, ומה שהיה מתסכל עבור ההורים שלי – הוא שבהכל הייתי טוב (כ“מתחיל“), אז עזיבתי הלאה התפרשה תמיד כהתנהגות שלילית של אחד שלא מעריך מה הטבע נתן לו.
לטבע הגינות משלו
ואם הטבע נותן לך יכולות לעשות הרבה דברים – הוא גם נותן לך את חוסר היכולת להעמיק בהם.
תמיד התעניינתי בהרבה תחומים, הקטע הצונן הוא שהעניין מגיע על חשבון ולא בנוסף. על חשבון מה שעניין אותי אתמול. כך קיפצתי כל חיי בתחומי עניין. טעמתי, דגמתי – ואז רציתי להמשיך הלאה, לא כי האתמול הפסיק לעניין, אלא כי המחר מעניין יותר.
המשכתי להלחם בעצמי ולהמשיך לנסות להתעסק באתמול, להעמיק בו, עוד יום ועוד יום. בידיעה שזה יביא לי מומחיות והבנה רבה יותר באותו נושא מדויק. הבעיה שהמחר תמיד היה שם – מוציא אותי מפוקוס. גורם לי ”להלחם“ כדי להשאר בעניין. כך נראו רוב התהליכים הממוקדים שחוויתי , מאבק אישי ברצון להתקדם הלאה למה שקורץ לי במוח ונגיש להתעסקות – ”רק תתפנה אליו“. לפעמים זה נמשך חודשים. לפעמים זה נמשך שנים (עבודה).
אבל תמיד בסוף זה נגמר, כי הוצפתי בחוסר מוטיבציה להמשיך באותו מסלול. וככל שעבר יותר זמן כך חוסר המוטיבציה הפאסיבי (שהוריד אותי מ“מצוין“ לסתם ”טוב“) היה הופך לאגרסיה אקטיבית (שגרמה לי לחשק עז למהלכים ”הופכי שולחן“).
ה-קללה
הקללה – אני יכול להיות טוב בכל אשר אגע אם רק ארצה – רק שאני קופץ מרצון לרצון, כך שבפועל אני עדיין לא מסוגל לענות לשאלה ”שמעון – מה אתה עושה, במה אתה טוב“ במשפט אחד.
אז איפה זה שם אותי? בגיל 37, בהרפתקאות עצמאיות , ללא תשובה איפה אהיה מבחינה מקצועית בעוד חמש שנים. רק שתהליך ההתבוננות וחקר העצמי ומקומי בעולם חשף אותי לכך שאני לא פגום. ובכן אני כן, אבל כולנו פגומים, זה מה שמייחד אותנו. אני לא עצלן. אני לא ”לא רציני“ , אני פשוט מחווט נוירונית באופן קצת שונה.
מצאתי את עצמי מזדהה מאוד עם תיאורי קשיים והתמודדויות של אנשים שלוקים ב-ADHD , מצאתי הרבה הגיון שעשה לי שכל בהבנה של אנשים שלוקים בתסמונות של בעיות תקשורת כמו תסמונת אספרגר. אני לא טוען שיש לי או אין לי, גם לא בוער לי להתאבחן ככזה על מנת לקבל אישור ל“מוזרות“ הזו שבי. זה לא העניין, דרך חשיפה לעולמם יכולתי להבין הרבה דברים לגביי – לקבל תשובות למה אני כזה או אחר. וחשוב מהכל, לראות אנשים מבריקים, מעולים , מצליחים שידעו לתעל את ה“קללה“ אחרי שהבינו אותה טוב ונכון לצרכי הצמיחה שלהם.
הבנתי שאני פשוט מסתכל בפריזמה / עדשה אחרת על החיים – אני יכול להמשיך לנסות להכריח אותה להשאר על מיקוד X, אבל כמו עם מצלמה, אני אמשיך לקבל תוצאות מעורפלות, אז מה עושים? מכוונים לקבלת תמונה חדה. ואם אדע להכיר בכך במקום להלחם בכך, אדע לחיות את חיי שלי כך שהתכונות הללו יהוו מינוף ולא מכשול.
תיגעו בתמונה כדי להתפקס (צולם במקור ע”י אורטל אקרמן)
ולא, זו לא ססמא
אלא מעיין נובע ואמיתי של יכולות, גמישות מחשבתית, יצירתיות בפתרון אתגרים ועוד.
זה מאפשר לי להתבונן על סיטואציות ממעוף הציפור. וזה מאפשר לי לגבש תוצרים רחבים עם נגיעות ביותר תחומים ועל כן להיות ”שלמים“.
זה מאפשר לי להבין, לאפיין ולנתח תהליכי עומק בגלל רוחב ההתייחסויות שלי ולא עומק ההתייחסות הבודדת.
אני חוזר להיות הילד, שסקרן , רק שהיום אני עם הכלים המתאימים לפיתוח האישי שלי – כאינדבדואל ולא כתוצר המערכת.
האם אני שם? לא, עדיין לא. אבל אני בדרך, כשאני מבין טוב יותר את עצמי ואיך העצמי שלי פועל. איפה הוא מדוכא ואיפה הוא זוהר. האתגר האמיתי הוא לכוון את ה-”רב תחומי“ למוקד המתאים לו, לכוון – לא לשנות.
1 מחשבה על “מולטי דיסציפלינרי – ברכה או קללה?”
שמעון, מהמעט שקראתי – אתה כותב נפלא. כשרון אמיתי. אשמח מאד להכיר יותר ולעקוב. שיהיה בהצלחה!!!