איך עזבתי עבודה מבטיחה למען הרפתקה חסרת סיכוי

בתחילת 2016 עזבתי את העבודה בה עבדתי כשכיר. זה היה מהלך שרבים (כולם) לא הבינו את פישרו וההגיון שלו. למה עזבתי ? רגע .. קודם קצת רקע.

כשהגיע הזמן שלי ”להתחיל לגדול“ וללמוד לתואר אקדמאי כפי שמתבקש מכל יוצא חבר העמים – כבר אז מצאתי אתגר בלענות על ”מה אתה רוצה לעשות“, כך עברו השנים ומסטטוס המוכשר של המשפחה התחלתי להיות ההוא שלא ממש עושה עם עצמו משהו (מוטיב שעוד יחזור על עצמו מספר פעמים בחיי, היום בדיעבד אני יודע שזה כי חשבתי שמה שמוכתב לי הוא מה שאני אמור לעשות, ואני – איך נגיד, פחות איש של הכתבות). בסופו של דבר בהחלטה של לקחת עצמי בידיים הלכתי ונרשמתי ללימודים לתואר ראשון – כלכלה ומנהל עסקים. מנהל עסקים זה אחלה, מתישהו ארצה לעשות עסקים. כלכלה? טוב נסבול אותה, העיקר מקבלים תואר וזה מה שחשוב, לא?

אחרי שנתיים מתוך 3 (וחצי אם סופרים דחיינויות) – הבנתי שאם אשאר שם – כנראה שאהיה ממורמר כל חיי. במקביל בקמפוס בבניין ההוא של ההנדסאים היו מקצועות שאשכרה עניינו אותי – שעסקו בעיצוב, במדיה, בתקשורת. ואז נתקלתי במסלול מסוים – הנדסאי תקשורת אינטראקטיבית, מחזור שלישי. מה זה? הם בעצמם לא ידעו להסביר, מבחינה של תכנית הלימודים זה היה פשוט כלבנויניק של מקצועות יצירה דיגיטלית (עיצוב/צילום/גראפיקה/אתרים/ווידאו/תכנות/ ברדק שלם) – התאהבתי בתכנית הזו. משהו בפיזור הלא הגיוני הזה של ”לגעת בקצת מהרבה“ עשה לי כל כך הרבה שכל והגיון בראש כי מיד ראיתי את הפוטנציאל של המכלול, של איך באמצעות טעימה מיכולות שונות אפשר להרכיב ולהתפתח באופן שלם יותר עבורי.

בהחלטה אמוציונלית הלכתי ונרשמתי ללימודי הנדסאי (שמשכם שנתיים) לתקשורת אינטראקטיבית. רגע, מה עם התואר? … מממ ..בעיה , אין זמן, גיחה קצרה למשרדי הקמפוס והופס – שמעון כבר לא במסלול (שמסתיים עוד שנה) לתואר.

כמה שמח זה עשה במשפחה שלי … נושלתי, אוימתי, אכזבתי, ובעיקר תסכלתי – זוג הורים שרצו רק בטובתי – בטרמינולוגיה של דור שהייתה שונה ב-180 מעלות משלי. אני נושא בגאון את התואר המשפחתי – הראשון והיחיד במשפחה (המורחבת) שאין לו תואר אקדמאי (אני אפילו במינוס כי כולם עם תואר שני וכו).

וכך ב-2010 סיימתי לימודים ”גבוהים–מינוס“, עם תעודת הנדסאי (שעד היום אני לא בטוח איפה היא , כי לא ממש יש בה שימוש) ולאחר עבודה של כשנה בחנות מחשבים התקבלתי לעבודה הראשונה שלי במקצוע.

זה היה בחברת הייטק בינונית שעסקה במשחקים. התקבלתי על תקן מעצב (היברידי – כלומר גם בונה את העיצובים שלו) – הרגשתי על גג העולם – הנה אני בחברת הייטק , עם סיבוס וכרטיס מגנטי. זה שהמשכורת שלי לא הייתה רחוקה ממשכורת מינימום לא הפריע לי (עד שהבנתי שאלה מימיני ומשמאלי מרוויחים יותר, הרבה יותר) , נתתי את כל כולי במשך כשנה וחצי וזה היה מחנה הכשרה טכני שלא היה לי סיכוי להשיג בשום מסלול לימודי באף מוסד, יכולות אלו עזרו לי ועוזרות לי עד היום ומזכירות לי שמכל מקום יש מה לקחת ולנצור. הזמן עבר לו, משם התקדמתי לחברה אחרת ועוד חברה והלאה, צברתי נסיון, קשרים, בטחון ומוניטין שגם עזרו לי להקפיץ את התנאים. ואז הגעתי לחברה קטנה במודיעין שעסקה בהקשרים שונים ומשונים במשחקים מסוגים שונים. חברה  אינטימית – ובעיקר לא פורמלית מבחינה ארגונית. במשך תקופה החברה הרגישה לי כבית ומשפחה. מקום בו אני יכול לטעות, מצפים ממני לטעות ולעוף. כדי להגיע להצלחות.

בתחילת 2016 עזבתי את אותה החברה – שבה קיבלתי משכורת נאה, חבשתי כובע בכיר מבחינת תפקיד, היה אמון בי וביכולותיי מההנהלה לצמוח בפנים. אף אחד לא הבין למה אני עושה זאת. וגם לי היה קשה להסביר, כי בעצמי לא ידעתי למה.

הייתה בי מועקה – שאיכשהו הכל הולך טוב מדי, וכשטוב מדי אז נהיים שאננים, פחות חריפים, חדים, מתחילים להתעסק במעמד, ב–אגו. ב“תפקיד“ ולא בעשיה. התחלתי להרגיש כמו הפוצים שהייתי בז להם שעובדים ב“לעבוד“ ולא ב“לעשות“. אני חושב שבפנים התחלתי להבין שאם אני לא מנער חזק את המערכת – הבלון הנפוח שאני הופך אליו – עלול להתפוצץ לי בפרצוף – וחברים – אם כבר פיצוצים – אז אני מעדיף ליזום את הפיצוצים שלי בעצמי. אז פוצצתי.

לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות, זה לא שינה לי. רציתי לעשות משהו – כלשהו – משלי. יצירה שהיא שלי, כפי שאני רואה אותה ומאפיין אותה ומדמיין אותה במוח השמעוני שלי.

כשחיפשתי מה אני רוצה ליצור – חזרתי למשהו שנאמר לי בכל מיני מועדים מקצועיים לא פעם – ש“אני לוקח את זה אישי מדי“ לגבי אי אלו התפתחויות. זה תמיד גרם לי להרגיש רע, כאילו זו תכונה רעה שאני נכשל בה תמיד. שאני לוקח אישי וזה רק עבודה וצריך לדעת איך ש-”לא יהיה לך אכפת, בעיה שלהם“. תמיד היה לי מאתגר לעשות סוויץ‘ כזה במוח.

והנה, עכשיו שאני חופשי לעשות מה שבא לי – אמרתי למה שלא נלך הכי אישי שאפשר במצבי באותה תקופה – שנה לפני – נולד לנו ילד, יהונתן , וכשישבתי בתקופת צינון שלי בבית וביליתי איתו זמן, הבנתי מה הדבר הכי אישי שאני יכול ליצור. אני אצור עבורו משחק. עבורו ועבורי.

יכולתי ממקור ראשון לזהות כשלים וחוסרים בשלל האפליקציות/צעצועים פיזיים / מוביילים / ושאר שואבי השקלים והסוללות. יכולתי לראות מה חסר לו, ומה חסר לי כהורה (שוקיסט לילד ראשון) במה שקיים לו בארגזי הצעצועים.

על המשחק והעשיה שלו (יחד עם שותף מתכנת, אמא במשרה מלאה, ופעוט שלבש את כובע בודק חווית המשתמש הצעיר בעולם) עוד אספר וארחיב בפוסט נפרד אבל יש עוד חצי כותרת שצריך להסביר – אחרת אנחנו בסתם קליקבייט : ”הרפתקה חסרת סיכוי“ – למה?

כי לא היה לי שמץ בניהול עסק, בניהול זמן, בניהול כספי, באסטרטגיית שיווק, בפירסום , בפיתוח עיסקי, והכי חשוב – בניהול עצמי שלי. היום שנתיים וחצי אחרי – הדבר האחרון שאני יכול להגיד הוא שהמשחק היה הצלחה מסחררת, אגב לא כי הוא לא טוב (הוא מצוין, ושירת אותי ואת יוני נאמנה), אלא כי היה לו נהג שלא ממש ידע איך נוהגים. כל האנשים בחברות שעבדתי בהן משמאלי וימיני, בחדרים הנוספים במסדרונות – את כל הידע שלהם והפעילויות שלהם – לא היו לי. ידעתי רק את עולמי – והוא היה צר.

אבל פה הקטע המעניין – כי אם הייתם שואלים אותי היום – בדיעבד , האם אתה רואה בכך ”טעות“ או ”האם יוצא להרפתקה כזו שוב“ – התשובה שלי תהיה חד משמעית. כן, לגמרי הייתי עושה זאת שוב.

כי מעבר למשחק(-ים) התקופה הזו הייתה עבורי ביה“ס של התמודדויות , אתגרים, נפילות, מודעות, התבגרות, צניעות (שבלעדיה אין אפשרות להתפתח) והבנה שלי את העולם שלי ואני בתוכו שלא היה לי שום אופן אחר להבין, אבל להבין באמת. למדתי להעריך את הטעויות שלי – את הנסיון שרכשתי בעקבותן. נסיון שאני מיישם ביזמויות הבאות שאני עושה. למדתי שאם אני עדיין עומד זה אומר שאני חזק יותר מאתמול. כי אחרת לא הייתי עומד.

אומרים שחכם לומד מטעויות של אחרים. וואלה, לא קונה את זה. מי שלומד מטעויות של אחרים מקבל ידע. כשאתה חווה טעויות של עצמך אתה זוכה בהבנה ופיתוח.