איך עזבתי עבודה מבטיחה למען הרפתקה חסרת סיכוי

בתחילת 2016 עזבתי את העבודה בה עבדתי כשכיר. זה היה מהלך שרבים (כולם) לא הבינו את פישרו וההגיון שלו. למה עזבתי ? רגע .. קודם קצת רקע.

כשהגיע הזמן שלילהתחיל לגדולוללמוד לתואר אקדמאי כפי שמתבקש מכל יוצא חבר העמיםכבר אז מצאתי אתגר בלענות עלמה אתה רוצה לעשות“, כך עברו השנים ומסטטוס המוכשר של המשפחה התחלתי להיות ההוא שלא ממש עושה עם עצמו משהו (מוטיב שעוד יחזור על עצמו מספר פעמים בחיי, היום בדיעבד אני יודע שזה כי חשבתי שמה שמוכתב לי הוא מה שאני אמור לעשות, ואניאיך נגיד, פחות איש של הכתבות). בסופו של דבר בהחלטה של לקחת עצמי בידיים הלכתי ונרשמתי ללימודים לתואר ראשוןכלכלה ומנהל עסקים. מנהל עסקים זה אחלה, מתישהו ארצה לעשות עסקים. כלכלה? טוב נסבול אותה, העיקר מקבלים תואר וזה מה שחשוב, לא?

אחרי שנתיים מתוך 3 (וחצי אם סופרים דחיינויות) – הבנתי שאם אשאר שםכנראה שאהיה ממורמר כל חיי. במקביל בקמפוס בבניין ההוא של ההנדסאים היו מקצועות שאשכרה עניינו אותישעסקו בעיצוב, במדיה, בתקשורת. ואז נתקלתי במסלול מסויםהנדסאי תקשורת אינטראקטיבית, מחזור שלישי. מה זה? הם בעצמם לא ידעו להסביר, מבחינה של תכנית הלימודים זה היה פשוט כלבנויניק של מקצועות יצירה דיגיטלית (עיצוב/צילום/גראפיקה/אתרים/ווידאו/תכנות/ ברדק שלם) – התאהבתי בתכנית הזו. משהו בפיזור הלא הגיוני הזה שללגעת בקצת מהרבהעשה לי כל כך הרבה שכל והגיון בראש כי מיד ראיתי את הפוטנציאל של המכלול, של איך באמצעות טעימה מיכולות שונות אפשר להרכיב ולהתפתח באופן שלם יותר עבורי.

בהחלטה אמוציונלית הלכתי ונרשמתי ללימודי הנדסאי (שמשכם שנתיים) לתקשורת אינטראקטיבית. רגע, מה עם התואר? … מממ ..בעיה , אין זמן, גיחה קצרה למשרדי הקמפוס והופסשמעון כבר לא במסלול (שמסתיים עוד שנה) לתואר.

כמה שמח זה עשה במשפחה שלינושלתי, אוימתי, אכזבתי, ובעיקר תסכלתיזוג הורים שרצו רק בטובתיבטרמינולוגיה של דור שהייתה שונה ב-180 מעלות משלי. אני נושא בגאון את התואר המשפחתיהראשון והיחיד במשפחה (המורחבת) שאין לו תואר אקדמאי (אני אפילו במינוס כי כולם עם תואר שני וכו).

וכך ב-2010 סיימתי לימודיםגבוהיםמינוס“, עם תעודת הנדסאי (שעד היום אני לא בטוח איפה היא , כי לא ממש יש בה שימוש) ולאחר עבודה של כשנה בחנות מחשבים התקבלתי לעבודה הראשונה שלי במקצוע.

זה היה בחברת הייטק בינונית שעסקה במשחקים. התקבלתי על תקן מעצב (היברידיכלומר גם בונה את העיצובים שלו) – הרגשתי על גג העולםהנה אני בחברת הייטק , עם סיבוס וכרטיס מגנטי. זה שהמשכורת שלי לא הייתה רחוקה ממשכורת מינימום לא הפריע לי (עד שהבנתי שאלה מימיני ומשמאלי מרוויחים יותר, הרבה יותר) , נתתי את כל כולי במשך כשנה וחצי וזה היה מחנה הכשרה טכני שלא היה לי סיכוי להשיג בשום מסלול לימודי באף מוסד, יכולות אלו עזרו לי ועוזרות לי עד היום ומזכירות לי שמכל מקום יש מה לקחת ולנצור. הזמן עבר לו, משם התקדמתי לחברה אחרת ועוד חברה והלאה, צברתי נסיון, קשרים, בטחון ומוניטין שגם עזרו לי להקפיץ את התנאים. ואז הגעתי לחברה קטנה במודיעין שעסקה בהקשרים שונים ומשונים במשחקים מסוגים שונים. חברה  אינטימיתובעיקר לא פורמלית מבחינה ארגונית. במשך תקופה החברה הרגישה לי כבית ומשפחה. מקום בו אני יכול לטעות, מצפים ממני לטעות ולעוף. כדי להגיע להצלחות.

בתחילת 2016 עזבתי את אותה החברהשבה קיבלתי משכורת נאה, חבשתי כובע בכיר מבחינת תפקיד, היה אמון בי וביכולותיי מההנהלה לצמוח בפנים. אף אחד לא הבין למה אני עושה זאת. וגם לי היה קשה להסביר, כי בעצמי לא ידעתי למה.

הייתה בי מועקהשאיכשהו הכל הולך טוב מדי, וכשטוב מדי אז נהיים שאננים, פחות חריפים, חדים, מתחילים להתעסק במעמד, באגו. בתפקידולא בעשיה. התחלתי להרגיש כמו הפוצים שהייתי בז להם שעובדים בלעבודולא בלעשות“. אני חושב שבפנים התחלתי להבין שאם אני לא מנער חזק את המערכתהבלון הנפוח שאני הופך אליועלול להתפוצץ לי בפרצוףוחבריםאם כבר פיצוציםאז אני מעדיף ליזום את הפיצוצים שלי בעצמי. אז פוצצתי.

לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות, זה לא שינה לי. רציתי לעשות משהוכלשהומשלי. יצירה שהיא שלי, כפי שאני רואה אותה ומאפיין אותה ומדמיין אותה במוח השמעוני שלי.

כשחיפשתי מה אני רוצה ליצורחזרתי למשהו שנאמר לי בכל מיני מועדים מקצועיים לא פעםשאני לוקח את זה אישי מדילגבי אי אלו התפתחויות. זה תמיד גרם לי להרגיש רע, כאילו זו תכונה רעה שאני נכשל בה תמיד. שאני לוקח אישי וזה רק עבודה וצריך לדעת איך ש-”לא יהיה לך אכפת, בעיה שלהם“. תמיד היה לי מאתגר לעשות סוויץכזה במוח.

והנה, עכשיו שאני חופשי לעשות מה שבא ליאמרתי למה שלא נלך הכי אישי שאפשר במצבי באותה תקופהשנה לפנינולד לנו ילד, יהונתן , וכשישבתי בתקופת צינון שלי בבית וביליתי איתו זמן, הבנתי מה הדבר הכי אישי שאני יכול ליצור. אני אצור עבורו משחק. עבורו ועבורי.

יכולתי ממקור ראשון לזהות כשלים וחוסרים בשלל האפליקציות/צעצועים פיזיים / מוביילים / ושאר שואבי השקלים והסוללות. יכולתי לראות מה חסר לו, ומה חסר לי כהורה (שוקיסט לילד ראשון) במה שקיים לו בארגזי הצעצועים.

על המשחק והעשיה שלו (יחד עם שותף מתכנת, אמא במשרה מלאה, ופעוט שלבש את כובע בודק חווית המשתמש הצעיר בעולם) עוד אספר וארחיב בפוסט נפרד אבל יש עוד חצי כותרת שצריך להסביראחרת אנחנו בסתם קליקבייט : ”הרפתקה חסרת סיכוי“ – למה?

כי לא היה לי שמץ בניהול עסק, בניהול זמן, בניהול כספי, באסטרטגיית שיווק, בפירסום , בפיתוח עיסקי, והכי חשובבניהול עצמי שלי. היום שנתיים וחצי אחריהדבר האחרון שאני יכול להגיד הוא שהמשחק היה הצלחה מסחררת, אגב לא כי הוא לא טוב (הוא מצוין, ושירת אותי ואת יוני נאמנה), אלא כי היה לו נהג שלא ממש ידע איך נוהגים. כל האנשים בחברות שעבדתי בהן משמאלי וימיני, בחדרים הנוספים במסדרונותאת כל הידע שלהם והפעילויות שלהםלא היו לי. ידעתי רק את עולמיוהוא היה צר.

אבל פה הקטע המענייןכי אם הייתם שואלים אותי היוםבדיעבד , האם אתה רואה בכךטעותאוהאם יוצא להרפתקה כזו שוב“ – התשובה שלי תהיה חד משמעית. כן, לגמרי הייתי עושה זאת שוב.

כי מעבר למשחק(-ים) התקופה הזו הייתה עבורי ביהס של התמודדויות , אתגרים, נפילות, מודעות, התבגרות, צניעות (שבלעדיה אין אפשרות להתפתח) והבנה שלי את העולם שלי ואני בתוכו שלא היה לי שום אופן אחר להבין, אבל להבין באמת. למדתי להעריך את הטעויות שליאת הנסיון שרכשתי בעקבותן. נסיון שאני מיישם ביזמויות הבאות שאני עושה. למדתי שאם אני עדיין עומד זה אומר שאני חזק יותר מאתמול. כי אחרת לא הייתי עומד.

אומרים שחכם לומד מטעויות של אחרים. וואלה, לא קונה את זה. מי שלומד מטעויות של אחרים מקבל ידע. כשאתה חווה טעויות של עצמך אתה זוכה בהבנה ופיתוח.

סוף

2 מחשבות על “איך עזבתי עבודה מבטיחה למען הרפתקה חסרת סיכוי”

  1. כתיבה נהדרת! תמשיך…
    האתר שלך יוצר געגועים לאינטרנט של שנות ה2000 לפני פייסבוק אינסטגרם וכו' ..
    שבו אנשים כתבו דברים עם תוכן כמו שאתה כותב והקוראים קראו.
    תודה!

להגיב על שרה שקל ביטול התגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצה עדכונים בנושאים דומים?
אפשר להרשם ואדע לעדכן :)

הגעתם עד כאן? זה לא מובן לי מאליו. תודה!
אהבתם? שנאתם? הסכמתם או חלקתם על? כיתבו לי בתגובות למטה.
ואם ממש התחברתם, או מכירים מישהם שזה רלוונטי עבורם אז תפיצו הלאה :)

פססססט … ! 

מכאן אפשר:

להפיץ הלאה

שתפו אותי ;-)
וואצאפו אותי ;)
צייצו אותי      
לעמיתים { }       

באותו נושא

אולי יעניין אותך גם:

Isn't being a dog part of being human? What if that's the best part of you, the dog part? What if you're really just a two-legged dog?
פעם פנו אלי מ-YNET בבקשה להתראיין לכתבה העוסקת בעצמאים העובדים מהבית. המראיינת הכירה את חן ובנוסף לשאלות על האתגרים שלי – שאלה איך זה לא מטריף אותנו לעבוד יחד כזוג. עד ששאלה את השאלה – לא חשבתי על כך.
מי אני , במה אני עוסק, למה בלוג ומה אפשר למצוא כאן. זהו סוג של פוסט הכרות, סלפי מילולי אם תרצו. מוזמנים להכנס ולהבין לאן הגעתם.

בנושאים אחרים

בתמונות הענקיות שעיטרו את הקירות בלובי הענקי – צילומים מרהיבים של פועלים קשי יום בשדות האורז. כך כל בוקר עמדתי , חיכיתי למעלית ובהיתי במעצב הלובי שצוחק עלי.
מה עושים על יאכטה? ובכן בעיקר כלום, בטן-גב, אוכל טוב, אלכוהול והתפננות. אגב, רחפנים מאוד קשה להנחית על כלי שיט, כך גיליתי.
סקירה השוואתית לאח הקטן והחדש המאויק אייר אל מול אחיו הגדול המאויק פרו. האם המלך יודח מכס מלכותו?
מכירים את זה שאתם מול שקיעה מטריפה, ורוצים לעשות תמונת מליון דולר, מעלים רחפן לאוויר, להוטים לפריים מנצח לאינסטה – אבל מה? החצי התחתון של התמונה חשוך לגמרי. בואו נפתור את זה.
רחפן – צילום, בין אם אתם חובבים ובין אם בעלי עסק לצילום – מדריך זריז להסביר לכם מי נגד מי ואיך לבחור נכון להכנס לתחום הצילום האווירי.
אנחנו לא אוהבים את הנסיעה הארוכה. עבורי ועבור חן הנסיעה הזו מייגעת וארוכה. עם זאת, לפחות פעם בשנה אנחנו עושים אותה כדי להנות מהמים הקרירים ומהיכולת לנקות את הראש למספר ימים.
Scroll to Top
shimonsays logo

רוצה להתחבר?

אפשר ובקלות דרך הטופס המצורף, אבל אין לך ממש סיבה כי זה לא אתר מנויים.

shimonsays logo

רוצה ליצור איתי קשר?

אפשר ובקלות דרך הטופס המצורף, או לחילופין לפנות דרך אחת הרשתות: