אני אוהב לישון. מאוד.
אולי יותר יתאים להגיד – מתקשה בלהתעורר, לא יודע למה, עובד על זה.
ישנן פעמים כמובן שהמציאות מחייבת אותך להתיישר, השמש זורחת בשעה שלה ואם אתה רוצה לתפוס אותה , תצטרך להתאמץ.
שבוע אחורה - באחת הקבוצות רחפנים בפייס עולה פוסט מבחור חביב “היי כולם, אני אור אדר, נוסע בשישי לתפוס זריחה בים המלח, מי שרוצה להצטרף מוזמן”. משהו זרם לי. נותן טיפים נהדרים בצילום מהאוויר , בחור טוב. ואני בדיוק עובד על ה”ספונטניות“ שלי (חוסרה) – “יאללה אני בפנים” זורק ברגע של זרימה לא אופיינית לי.
חזרה להווה -
במהרה יוצא מסבך המחלפים של המרכז לתוך כבישים חשוכים, עם הרים בעלטה שמשמשים מחסה לשמש שמתחילה להתעורר אט אט.
פעם נהנתי לנהוג, נזכרתי בזה עם עצמי בדרך. הדרך הזכירה זאת.
WAZE: “הגעת ליעד”, יש כבר אור נמוך. אוויר בוקר צונן ונעים .
סביבי אדמת בוץ רך של בולענים. אתה פתאום מבין את ההיקף. גם קודם כשראית עסקים נטושים בדרך מחוסמת שקועים באלכסונים. מראה לא קל של גסיסה של מקום כה ייחודי.
השמש כבר מזמן גלויה, הכל נשטף בגוון בהיר, מתעטף ביום שבא לבקר.
בשעות המתאימות ים המלח וסביבתו נראים ומרגישים כמו פלנטה אחרת מסרט בדיוני. צבעים עזים, צורות גבישיות מימין ומשמאל, ומבמבט מלמעלה – מאדים. והכל דומם. שקט. עומד מלכת. צילום ב-RAW מאפשר לי להוציא פלטות צבעים דמיוניות כמעט שמסתתרות בקרבי המידע שהמצלמה מצליחה לקלוט.
קפיצה לאיזור עין גדי, אבסטרקט בולעני ממעל ואז חזרה הביתה, לא לפני שנחלוף על פני שורת בתי המלון שמזכירים כי הנה גם לפה הגענו. האנשים.
