הפעם ההיא || רמת החייל

“יש הצגה ליוני בשבת, צריך להיות שם בתשע בבוקר” אמרה לי חן יום לפני. 

וזה כבר בא לי לא בטוב, שבת? תשע בבוקר? לנסוע? “טוב, לאן וכמה עולה”? 

“לא עולה, זה ברחוב” .. “רמת החייל”. 

למדתי לשנוא את רמת החייל, עבדתי שם, זכרתי היטב איך מהגג הגבוה של המגדל הנוצץ יכלתי לראות את הבית שלי בפתח תקווה. נשמע טוב לא? כי זה שיכולתי לראות אותו לא מנע ממני לעמוד כל בוקר 55 דקות בזחילה איטית ומייגעת את עשרת הקילומטרים הבלתי נגמרים לעולם בבוקר ובסיום היום. כל מטר כביש בכל האזור כאילו היה תקוע בפקק תמידי. וצריך עוד למצוא חניה.

למדתי לשנוא את רמת החייל גם בגלל הפסל הנוראי והענק שניצב בלובי המפואר של הבניין בו עבדתי. פסל של פנים שמורכב כולו  מ–מלכודות עכברים. ככה כל בוקר כשהייתי עמוד עם עשרות האנשים וממתין למגה מעלית הייתי בוהה בפסל שבז לי. 

ובתמונות הענקיות שעיטרו את הקירות בלובי הענקי. צילומים מרהיבים של פועלים קשי יום בשדות האורז. כל בוקר עמדתי , חיכיתי למעלית ובהיתי במעצב הלובי שצוחק עלי.

“רמת החייל” , “שבת בבוקר”.  ממש לא ששתי לכך.

אבל חן אמרה, וחן קובעת, אז התמרמרתי לי בשקט ונכנסתי ל”מוד” נהג תורן. תביא אותם למחוז חפצם. תכנס לריקנות, תחליק, תחזיר הביתה.

הגענו. האמת שזה לקח 15 דקות. הכביש ריק. והרחובות שוממים. פתאום ראיתי משהו אחר. 

היה לי רגע ופנאי להסתכל על מפלצות הבטוח והזכוכית. רגע לנשום, להתבונן, לספוג.

רעש המכוניות שציפיתי למצוא לא היה שם, במקומו ציפורי בוקר שרו לי שירים. 

המדרכות רחבות ופנויות, הכל שליו על גבול הדומם. פייר היה לי מעניין.

לאט לאט עם עוד חצאי שעה שעברו המקום התחיל להתעורר מדממה לחיים, אבל חיים שלווים, אנשים נכנסים לבתי קפה, לא מעונבים, לא ממהרים. מתהלכים מבחירה. 

ההצגה הייתה הצגת רחוב – “שמוליק הקיפוד” – יוני היה מרותק. כל הילדים היו מרותקים. זה היה נראה יפה ופשוט. החזיר אותי לילדות וליכולת המופלאה של הילדים להנות מהקיים. ממה שמולם. 

ניצלתי את הזמן ואת הסביבה הפנויה כדי לעלות לאוויר ולטייל קצת בין הבניינים הריקים מאדם. 

להסתכל בתבניות הרשת האינסופיות של גורדי השחקים. 

אני וגרידים יש ביננו אהבה וכאן יכולתי לטייל בין גרידים אינסופיים של חלונות. 

בהחלט בוקר שנוצל היטב, ועוד הזדמנות שמוכיחה עצמה כל פעם מחדש – 

כשחן אומרת, זרום. בין אם במתכוון ובין אם לא – היא יודעת מה טוב עבורנו. מעין יכולת קוסמית של אמא שמזיזה בכוח הרצון את ההתרחשויות כך שיבואו בטוב. כי זה מה שאמא עושה, עבור בנה, במקרה הייתי שם להנות מהפירות.