הפעם ההיא || רמת החייל

הפעם ההיא שראינו את רמת החייל ריקה ויפה

יש הצגה ליוני בשבת, צריך להיות שם בתשע בבוקראמרה לי חן יום לפני. 

וזה כבר בא לי לא בטוב, שבת? תשע בבוקר? לנסוע? “טוב, לאן וכמה עולה”? 

לא עולה, זה ברחוב” .. “רמת החייל”. 

למדתי לשנוא את רמת החייל, עבדתי שם, זכרתי היטב איך מהגג הגבוה של המגדל הנוצץ יכלתי לראות את הבית שלי בפתח תקווה. נשמע טוב לא? כי זה שיכולתי לראות אותו לא מנע ממני לעמוד כל בוקר 55 דקות בזחילה איטית ומייגעת את עשרת הקילומטרים הבלתי נגמרים לעולם בבוקר ובסיום היום. כל מטר כביש בכל האזור כאילו היה תקוע בפקק תמידי. וצריך עוד למצוא חניה.

למדתי לשנוא את רמת החייל גם בגלל הפסל הנוראי והענק שניצב בלובי המפואר של הבניין בו עבדתי. פסל של פנים שמורכב כולו  ממלכודות עכברים. ככה כל בוקר כשהייתי עמוד עם עשרות האנשים וממתין למגה מעלית הייתי בוהה בפסל שבז לי. 

ובתמונות הענקיות שעיטרו את הקירות בלובי הענקי. צילומים מרהיבים של פועלים קשי יום בשדות האורז. כל בוקר עמדתי , חיכיתי למעלית ובהיתי במעצב הלובי שצוחק עלי.

רמת החייל” , “שבת בבוקר”.  ממש לא ששתי לכך.

אבל חן אמרה, וחן קובעת, אז התמרמרתי לי בשקט ונכנסתי למודנהג תורן. תביא אותם למחוז חפצם. תכנס לריקנות, תחליק, תחזיר הביתה.

הגענו. האמת שזה לקח 15 דקות. הכביש ריק. והרחובות שוממים. פתאום ראיתי משהו אחר. 

היה לי רגע ופנאי להסתכל על מפלצות הבטוח והזכוכית. רגע לנשום, להתבונן, לספוג.

רעש המכוניות שציפיתי למצוא לא היה שם, במקומו ציפורי בוקר שרו לי שירים. 

המדרכות רחבות ופנויות, הכל שליו על גבול הדומם. פייר היה לי מעניין.

לאט לאט עם עוד חצאי שעה שעברו המקום התחיל להתעורר מדממה לחיים, אבל חיים שלווים, אנשים נכנסים לבתי קפה, לא מעונבים, לא ממהרים. מתהלכים מבחירה. 

ההצגה הייתה הצגת רחוב – “שמוליק הקיפוד” – יוני היה מרותק. כל הילדים היו מרותקים. זה היה נראה יפה ופשוט. החזיר אותי לילדות וליכולת המופלאה של הילדים להנות מהקיים. ממה שמולם. 

ניצלתי את הזמן ואת הסביבה הפנויה כדי לעלות לאוויר ולטייל קצת בין הבניינים הריקים מאדם. 

להסתכל בתבניות הרשת האינסופיות של גורדי השחקים. 

אני וגרידים יש ביננו אהבה וכאן יכולתי לטייל בין גרידים אינסופיים של חלונות. 

בהחלט בוקר שנוצל היטב, ועוד הזדמנות שמוכיחה עצמה כל פעם מחדש 

כשחן אומרת, זרום. בין אם במתכוון ובין אם לאהיא יודעת מה טוב עבורנו. מעין יכולת קוסמית של אמא שמזיזה בכוח הרצון את ההתרחשויות כך שיבואו בטוב. כי זה מה שאמא עושה, עבור בנה, במקרה הייתי שם להנות מהפירות.

סוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצה עדכונים בנושאים דומים?
אפשר להרשם ואדע לעדכן :)

הגעתם עד כאן? זה לא מובן לי מאליו. תודה!
אהבתם? שנאתם? הסכמתם או חלקתם על? כיתבו לי בתגובות למטה.
ואם ממש התחברתם, או מכירים מישהם שזה רלוונטי עבורם אז תפיצו הלאה :)

פססססט … ! 

מכאן אפשר:

שיתוף ב facebook
שתפו אותי ;-)
שיתוף ב whatsapp
וואצאפו אותי ;)
שיתוף ב twitter
צייצו אותי      
שיתוף ב linkedin
לעמיתים { }       

באותו נושא

אולי יעניין אותך גם:

מה עושים על יאכטה? ובכן בעיקר כלום, בטן-גב, אוכל טוב, אלכוהול והתפננות. אגב, רחפנים מאוד קשה להנחית על כלי שיט, כך גיליתי.
"… הוציא כפפה לבנה ממשי, ובחרדת קודש פתח את הקופסא כדי לשלוף את הפריט. בסכין כזו לא נוגעים בידיים חשופות…"
אני אוהב לישון. מאוד. אולי אף יתאים יותר לאמר – מתקשה בלהתעורר. ישנן פעמים שאפילו אני מצליח לקום, כי השמש לא ממש תחכה לי.

בנושאים אחרים

מי אני , במה אני עוסק, למה בלוג ומה אפשר למצוא כאן. זהו סוג של פוסט הכרות, סלפי מילולי אם תרצו. מוזמנים להכנס ולהבין לאן הגעתם.
Isn't being a dog part of being human? What if that's the best part of you, the dog part? What if you're really just a two-legged dog?
פעם פנו אלי מ-YNET בבקשה להתראיין לכתבה העוסקת בעצמאים העובדים מהבית. המראיינת הכירה את חן ובנוסף לשאלות על האתגרים שלי – שאלה איך זה לא מטריף אותנו לעבוד יחד כזוג. עד ששאלה את השאלה – לא חשבתי על כך.
מכירים את זה שאתם מול שקיעה מטריפה, ורוצים לעשות תמונת מליון דולר, מעלים רחפן לאוויר, להוטים לפריים מנצח לאינסטה – אבל מה? החצי התחתון של התמונה חשוך לגמרי. בואו נפתור את זה.
אני מכיר את הבן שלי, אני צופה בו גדל, אני אבנה משחק בשבילו. במיוחד עבורו. לפי הצרכים שאראה בהתבוננות בו. לפי התמורות שארצה שנפיק מהפעילויות. וגם אחשוב על עצמי.
שומעים זמזום? מביטים למעלה ורואים רחפן? זה בטח השכן, מרחרח לגבי מה הדגם של הטלויזיה החדשה בסלון שלכם. ככה הוא, יושב לו במרפסת, לוחץ על כפתור 'עקוב אחרי יעקב' ונותן לרחפן צעצוע שלו לעלות קילומטרים לשמיים ולצלם לכם את הצבע של הבוקסר.
כמה שמח זה עשה במשפחה שלי … נושלתי, אוימתי, אכזבתי, ובעיקר תסכלתי – זוג הורים שרצו רק בטובתי – בטרמינולוגיה של דור שהייתה שונה ב-180 מעלות משלי.
גלילה למעלה
shimonsays logo

רוצה ליצור איתי קשר?

אפשר ובקלות דרך הטופס המצורף, או לחילופין לפנות דרך אחת הרשתות: