הפעם ההיא || רמת החייל

הפעם ההיא שראינו את רמת החייל ריקה ויפה

יש הצגה ליוני בשבת, צריך להיות שם בתשע בבוקראמרה לי חן יום לפני. 

וזה כבר בא לי לא בטוב, שבת? תשע בבוקר? לנסוע? “טוב, לאן וכמה עולה”? 

לא עולה, זה ברחוב” .. “רמת החייל”. 

למדתי לשנוא את רמת החייל, עבדתי שם, זכרתי היטב איך מהגג הגבוה של המגדל הנוצץ יכלתי לראות את הבית שלי בפתח תקווה. נשמע טוב לא? כי זה שיכולתי לראות אותו לא מנע ממני לעמוד כל בוקר 55 דקות בזחילה איטית ומייגעת את עשרת הקילומטרים הבלתי נגמרים לעולם בבוקר ובסיום היום. כל מטר כביש בכל האזור כאילו היה תקוע בפקק תמידי. וצריך עוד למצוא חניה.

למדתי לשנוא את רמת החייל גם בגלל הפסל הנוראי והענק שניצב בלובי המפואר של הבניין בו עבדתי. פסל של פנים שמורכב כולו  ממלכודות עכברים. ככה כל בוקר כשהייתי עמוד עם עשרות האנשים וממתין למגה מעלית הייתי בוהה בפסל שבז לי. 

ובתמונות הענקיות שעיטרו את הקירות בלובי הענקי. צילומים מרהיבים של פועלים קשי יום בשדות האורז. כל בוקר עמדתי , חיכיתי למעלית ובהיתי במעצב הלובי שצוחק עלי.

רמת החייל” , “שבת בבוקר”.  ממש לא ששתי לכך.

אבל חן אמרה, וחן קובעת, אז התמרמרתי לי בשקט ונכנסתי למודנהג תורן. תביא אותם למחוז חפצם. תכנס לריקנות, תחליק, תחזיר הביתה.

הגענו. האמת שזה לקח 15 דקות. הכביש ריק. והרחובות שוממים. פתאום ראיתי משהו אחר. 

היה לי רגע ופנאי להסתכל על מפלצות הבטוח והזכוכית. רגע לנשום, להתבונן, לספוג.

רעש המכוניות שציפיתי למצוא לא היה שם, במקומו ציפורי בוקר שרו לי שירים. 

המדרכות רחבות ופנויות, הכל שליו על גבול הדומם. פייר היה לי מעניין.

לאט לאט עם עוד חצאי שעה שעברו המקום התחיל להתעורר מדממה לחיים, אבל חיים שלווים, אנשים נכנסים לבתי קפה, לא מעונבים, לא ממהרים. מתהלכים מבחירה. 

ההצגה הייתה הצגת רחוב – “שמוליק הקיפוד” – יוני היה מרותק. כל הילדים היו מרותקים. זה היה נראה יפה ופשוט. החזיר אותי לילדות וליכולת המופלאה של הילדים להנות מהקיים. ממה שמולם. 

ניצלתי את הזמן ואת הסביבה הפנויה כדי לעלות לאוויר ולטייל קצת בין הבניינים הריקים מאדם. 

להסתכל בתבניות הרשת האינסופיות של גורדי השחקים. 

אני וגרידים יש ביננו אהבה וכאן יכולתי לטייל בין גרידים אינסופיים של חלונות. 

בהחלט בוקר שנוצל היטב, ועוד הזדמנות שמוכיחה עצמה כל פעם מחדש 

כשחן אומרת, זרום. בין אם במתכוון ובין אם לאהיא יודעת מה טוב עבורנו. מעין יכולת קוסמית של אמא שמזיזה בכוח הרצון את ההתרחשויות כך שיבואו בטוב. כי זה מה שאמא עושה, עבור בנה, במקרה הייתי שם להנות מהפירות.

סוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצה עדכונים בנושאים דומים?
אפשר להרשם ואדע לעדכן :)

הגעתם עד כאן? זה לא מובן לי מאליו. תודה!
אהבתם? שנאתם? הסכמתם או חלקתם על? כיתבו לי בתגובות למטה.
ואם ממש התחברתם, או מכירים מישהם שזה רלוונטי עבורם אז תפיצו הלאה :)

פססססט … ! 

מכאן אפשר:

להפיץ הלאה

שתפו אותי ;-)
וואצאפו אותי ;)
צייצו אותי      
לעמיתים { }       

באותו נושא

אולי יעניין אותך גם:

"… הוציא כפפה לבנה ממשי, ובחרדת קודש פתח את הקופסא כדי לשלוף את הפריט. בסכין כזו לא נוגעים בידיים חשופות…"
אני אוהב לישון. מאוד. אולי אף יתאים יותר לאמר – מתקשה בלהתעורר. ישנן פעמים שאפילו אני מצליח לקום, כי השמש לא ממש תחכה לי.
אנחנו לא אוהבים את הנסיעה הארוכה. עבורי ועבור חן הנסיעה הזו מייגעת וארוכה. עם זאת, לפחות פעם בשנה אנחנו עושים אותה כדי להנות מהמים הקרירים ומהיכולת לנקות את הראש למספר ימים.

בנושאים אחרים

סקירה השוואתית לאח הקטן והחדש המאויק אייר אל מול אחיו הגדול המאויק פרו. האם המלך יודח מכס מלכותו?
מה ההבדל בין JPG ל-RAW ואיך כדאי לצלם? אז נתקלתם באמירות שלאיכות מיטבית מומלץ לצלם ב-RAW? מתי כן ומתי לא? ומה זה בכלל?
קניתם רחפן צילום? תתחדשו! מה עושים עכשיו? מוזמנים לקרוא על הצעדים הראשונים אחרי רכישת רחפן DJI למתחילים שלא הטיסו מימיהם.
Isn't being a dog part of being human? What if that's the best part of you, the dog part? What if you're really just a two-legged dog?
כמה שמח זה עשה במשפחה שלי … נושלתי, אוימתי, אכזבתי, ובעיקר תסכלתי – זוג הורים שרצו רק בטובתי – בטרמינולוגיה של דור שהייתה שונה ב-180 מעלות משלי.
פעם פנו אלי מ-YNET בבקשה להתראיין לכתבה העוסקת בעצמאים העובדים מהבית. המראיינת הכירה את חן ובנוסף לשאלות על האתגרים שלי – שאלה איך זה לא מטריף אותנו לעבוד יחד כזוג. עד ששאלה את השאלה – לא חשבתי על כך.
Scroll to Top
shimonsays logo

רוצה להתחבר?

אפשר ובקלות דרך הטופס המצורף, אבל אין לך ממש סיבה כי זה לא אתר מנויים.

shimonsays logo

רוצה ליצור איתי קשר?

אפשר ובקלות דרך הטופס המצורף, או לחילופין לפנות דרך אחת הרשתות: