משחק מאבא לבן
אינני רופא ילדים או מטפל התפתחותי לגיל הרך. אני אב צעיר, די שוקיסט, לילד ראשון, שבעיקר לומד תוך כדי תנועה.
עד גיל שנה התהליך של להשכיב את יוני לישון היה מאתגר. במיוחד השמירה על שעה עקבית.
היינו מנסים להנדס את כל היום כדי להביא אותו לאיזשהו מוד לקראת שעת היעד.
פעם זה לקח חצי שעה, לפעמים גם שעה. לעיתים פשוט לא היה בא לו, והיינו מסתובבים איתו על הידיים בלופים בסלון עד שהיה נרדם על הידיים.
מכירים את המאמץ העילאי לא לנשום כשהוא כבר נרדם על הכתף ורוצים להעביר אותו למיטה? אני מכיר … מעין רגע כזה של להיות או לחדול.
ובכן, פתרתי את זה
בשעה עקבית, כן כן , פעם אחר פעם, כמו שעון (כמעט, כי עם ילדים תמיד יש מקום להפתעות).
כשהיה התור שלי להרדים אותו, הייתי מוכן ומזומן, וזה היה לוקח לי כעשר דקות (מהרגע שהלכנו למיטה לנחירות הראשונות). מה הסוד אתם שואלים? קודם צריך להכניס קונטקסט:
באותה תקופה עסקתי בעשיה עבור יוני, בניתי עבורו משחק.
יש אבות שבונים לילדים שלהם בית על העץ. יש אבות שמהנדסים לילדים שלהם פינת מלאכה. זכיתי גם לראות קירות טיפוס על קיר בבית. ואני? אני יש לי ידיים שמאליות – אם אקח פטיש ומסמר כנראה שזה יסתיים במיון – בתור לזריקת טטנוס, שלא לדבר על לגרום למבנה לעמוד ולא להתפרק כמגדל קלפים.
תשאלו את חן אישתי – אצלנו היא מרכיבה את הרהיטים מ-איקאה.
שלא תבינו לא נכון, אני אוהב יצירה, אני מוקסם מדברים יש מאין. לא היה לפני ועכשיו יש. בניה, הרכבה, תמיד ריתקו אותי – אך קורקעו בזוג ידיים שמאליות ואני נשארתי עם קנאה ותחושת חוסר מסוגלות מאותם האבות המדליקים שבנו לילד שלהם לונה פארק בסלון.
אני טוב בלפרק, לא בלבנות.
עד שזה מגיע למקלדת…ועכבר, ואולי גם לוח שמחוברים למחשב עם מסך, שיודע לעשות דברים.
הו – אז בעזרתו של גוגל שהנגיש כל סוג של מידע להמונים – אני יכול ליצור.
כשיוני גדל, וקופסת הצעצועים המירה עצמה מחודש לחודש למדף שהפך לפינה שהפכה לנדלן משמעותי בכל חדר בבית – התחלתי לשים לב בחסרונות בצעצועים שלו.
קופסה גדולה שמייצרת 4 צלילים, ודורשת 17 סוללות – שנגמרות אחרי 5 שימושים. מכירים?
מובייל שמסתובב ומנגן מנגינה יחידה. כל פעם משאירה אותי בחרדה שהתופסן לא חזק דיו וכל הקונסטרוקציה תנחת ותרסק את גולגלתו של העולל. וכן, 17 סוללות שיזיזו את הזרועות במעגל. מסכן הילד, עדיין לא יכול להגיד ”שחררו אותי מהעינוי הזה ותנו לי לישון“.
גיקיות תורשתית
בתור גיק משחקים בעצמי די צפוי היה שהאייפד שהוקצה ליוני התמלא במהרה במשחקונים לקטנטנים. וגם שם הציק לי המבחר הרב – אך בו זמנית הדל עד מאוד באפליקציות איכותיות שאשכרה תרמו להתפתחות או מילאו צורך אמיתי מעבר ללהוות עבור המפתחים ”ניסוי כלים“ באפליקציה הראשונה שייצרו. כי הרי מדובר בקטנטנים, מה כבר צריך שם? בוא ניקח תמונה, נעשה ממנה פאזל, והנה יש משחק – יאללה שגר לחנות האפליקציות והנה ”אני בונה משחקים“.
היו גם מציאות – משחקים מקסימים – וסיפורים מאוירים מהממים. רק שהם היו באנגלית והיו מבוססים על הקראה באנגלית – וזה איך נגיד, פחות מתאים להורה לא אנגלו-סקסי.
ואיפה בכלל ההורה?
למה לא חושבים עלינו? כשאנחנו יושבים שם איתו על האייפד? למה לא ממלאים גם איזשהו צורך עבורי? עצם הניתוק הזה הפך את רוב המשחקים כמוצא להפיל על הילד כדי לתת לו להתעסק במשהו. על הדרך להפציץ אותו בפרסומות ולחיצות על דברים שהוא לא אמור ללחוץ עליהם ואז לגלות חשבון רכישות שאלוהים יודע מאיפה הגיע.
הנה התפקיד שלי כהורה – לשבת שם ולוודאות שהוא לא לוחץ על פרסומת או כשהוא לוחץ חזרה הביתה – להחזיר אותו חזרה למשחק. אני מאוד חיוני שם, בשביל לצמצם נזקים, אבל לא באמת יוצר פעילות משותפת איתו.
ככה מתפתחת חרדה ממסכים – עקב שימוש של הטלת אחריות ויצירת ניתוק. הפספוס של תרומתם להתפתחות הוא עצום (נושא לפוסט בנפרד) – כשיודעים לשמור על מידות.
אז החלטתי לעשות מעשה
אני מכיר את הבן שלי, אני צופה בו גדל, אני אבנה משחק בשבילו. במיוחד עבורו. לפי הצרכים שאראה בהתבוננות בו. לפי התמורות שארצה שנפיק מהמשחקון. ואני גם אחשוב על עצמי. על ההורה, על מה אוכל אני לתרום למשחק ואיך אוכל ללמד אותו לעשות דברים בתוך המשחק.
הצוות:
בשיתוף פעולה עם חבר מתכנת מוכשר מאוד ועם אמא עייפה עד מאוד התחלתי לפתח את המשחק של יוני. למה של יוני? כי הוא נתפר למידותיו, ולמידותיי. חשבתי מה הוא צריך, איך אני יכול לעזור לו, ואיך אני יכול לעזור לעצמי (כן, זוכרים את תחילת הפוסט? עוד נגיע לשם).
מה בכלל עושים?
מה הנושא? התמה? המשהו משותף? – בחיפושי השראה הקסימו אותי תיבות נגינה, הפשטות שבהן מצד אחד והפרטים הקטנים מצד שני. אותה מנגינה, אותה פעולה, סיבוב, שחוזר על עצמו, כדי לעורר סצינה מסוימת במחזוריות. רציתי להמיר את המחזוריות הזו למשחק. יהיו לנו 5 סצינות שונות אך בעלי מנגנון דומה של הפעלה – סיבוב. כמו בתיבות הנגינה.
ניגשנו למלאכה
קונספט, עיצוב, אנימציה וסאונד. היינו כל כך גאים בעשיה הזו וצללנו לחודשים של עבודה.
מרוב הצלילה שכחנו לבדוק. המצאנו מנגנון סיבוב, מתמטי, מדויק, מתוחכם עד כדי כך ש…
כשהבאנו לאמא העייפה לשחק וציפינו לשמוע ממנה קריאות התפעלות –
היא לא הצליחה להפעיל את המנגנון ולא הבינה מה הקטע.
רגע, רגע, מה?!
לא, את צריכה לסובב ככה, לא ככה – ככה. לא את לא מסובבת טוב. מסובבים כך. נו באמת? מה מסובך? תשימי את האצבע בזווית כזאת ותזיזי אותה רק בזווית כזאת. פשוט לא? והיא? אין לה פנאי לשטויות שלנו. ואנחנו באימה גדולה מתחילים להבין את גודל הטעות שלנו.המנגנון שלנו מסורבל, לא מובן ומרוב שהוא משוכלל – הוא על גבול הבלתי שמיש למשתמש המצוי והרצוי.ועוד לא נתנו ליוני לשחק.
לקח לנו זמן מה לפצח את הקושי ולהבין שאנחנו אמורים לשנות דיסקט – להנגיש את השימוש – שלא יהיה משוכלל לתפעול, שיהיה פשוט ומינימליסטי. ככה שגם הפעוט אחרי זמן מה יוכל להבין איך לתפעל את ההתרחשות.
בנסיון השני כבר היינו מוכנים יותר, מנגיעה וחצי במסך כבר ניתן להבין איך לסובב את הסצינה בקלות.
ומה עם יוני?
ובכן, דאגנו שגם במצב הכי פשוט שלו – היכולת רק לגעת, משהו יקרה. פעם זו חפרפרת קטנה שתציץ מהדשא, ופעם זו הילדה שתוציא חשבשבת ותפצח בריקוד. כך יצרנו פעילות עבור ההורה ועבור הילד. כעבור זמן מה הילד יתחיל לקלוט גם את הפעילות של ההורה – ולאט לאט יתחיל לחקות אותו וללמוד איך לתפעל את הסצינה בעצמו.
אז מה יצא?
חמש זירות פעילות לחקור ולגלות, כל אחת בפני עצמה. נמאס מאחת? בקלות אפשר לדפדף לבאה בתור.
נכנסים לכושר
מבט על
ביקור במושב
גלגל ענק
ציור בהפתעה
Toddlers: Round and round
יום אחד נסענו לפיקניק בפארק גני יהושוע, בזמן שעשינו צעדינו מהחניה לכיוון הפארק – יוני פתאום נדלק, התחיל להצביע לכיוון הלונה פארק הצמוד ולצעוק בשמחה ”אמא, אבא, תראו – גלגל ענק!“ הרגשתי מאוד גאה באותו הרגע, את זה לא אנחנו לימדנו אותו, את זה הוא למד מהמשחק.
אז יש חמישה מיני משחקים, ללא סוף או פסילות, זהו?
אז זהו שלא…עכשיו כשהקונטקסט ידוע – אפשר לגשת לנושא שלשמו התכנסנו כאן…
אז - איך להרדים פעוט ב-10 דקות?
רציתי שהמשחק יעזור לי להרדים את יוני.
מכירים את זה שהולכים לישון עם בובה? אבל לא סתם בובה, אלא בובה מסוימת? למה זה? כי פותחה מערכת יחסים עם הבובה. פותחה הכרות. זו בובה שהייתה אינטראקציה איתה במהלך היום והילד פיתח נינוחות בסביבתה. מה הבעיה עם הבובה? ובכן היא לא עושה כלום, אז למרות שהיא באותה מיטה, העולל עדיין לא מעוניין לישון.
אז הכנסנו מצב לילה עבור המשחק. הילד מפתח הכרות עם המשחק במהלך היום, עם הדמויות והסביבות שהוא מכיר. עבור כל סצינה הכנסו מצב לילה שבמיתוג פשוט (שכעבור זמן מה אפילו הילד יכול לבצע ולהרגיש ממש מבסוט מעצמו) כל ההתרחשות עוברת למצב לילה. הסצינה מקבלת צבעי לילה, הדמויות נרדמות, מוזיקת המשחק מתחלפת בנעימת שינה.
במה זה שונה מהבובה?
ובכן כן רצינו שהילד ימשיך להתעסק במשחק, כדי להשאיר אותו מרוכז בו (ובכך לא לאבד פוקוס בהיסחים מסביב שיפריעו לו להכנס למוד הירדמות), אבל אופי המשחק משתנה לפעולות מונוטוניות שמצד אחד ימשכו אותו לחזור עליהן ומצד שני לאחר זמן מה יכניסו אותו למוד רפטטיבי שיעזור לו להכנס לתהליך הירדמות.
ניצלנו את כח התיכנות כדי להכניס אלמנט ”דעיכה“ מדורג על מנת לעזור למצב העירנות של יוני לדעוך יחד עם המשחק. קבענו טיימר שבהמלכו עוצמת הסאונד ומנגינת הטף יורדים בהדרגה, כמו כן תאורת המסך יורדת בהדרגה וכך מבלי לשים לב מצב העירנות של יוני מתחלף לו אט אט להתעפצות והירדמות. קבענו 3 אפשרויות לטיימר לימים קלים יותר וקלים פחות , מ-5 דקות דרך 10 דקות ורבע שעה ועד לאינסוף. כך הייתי מתחיל באינסוף ולאחר מספר דקות בלחיצה פשוטה על הטיימר המשחק היה נכנס למוד דעיכה.
לאחר מספר ימים בהם היינו משחקים במשחק במהלך היום ומנסים ללכת לישון איתו – הוא התרגל וסיבובי האינסוף בסלון התחלפו להם לפרקים מחושבים של זמן שבהם הוא היה פשוט נרדם.
* בונוס לחובבי הטכנולוגיה
יש לנו תאורה חכמה של PHILIPS HUE, למי שלא מכיר אלה מנורות חכמות שניתנות לשליטה דרך אפליקציה. הוספנו יכולת למשחק להתחבר למנורת החדר של יוני וכך לשלוט עליה. זה היה יעיל להפליא במצב הלילה – כי בנוסף למצב הדעיכה – גם התאורה בחדר דעכה במשך הטיימר והפכה את כל החוויה לכמעט היפנוטית.
כדאי לציין – עם בני אדם וילדים – אין מטות קסם: כדי שזה יעבוד עבורנו, הכרתי לו את המשחק בהדרגה, שיחקתי איתו, הפכתי את המשחק לפעילות משותפת שלנו, כך שלקח זמן מה עד שהרגיש מחובר מספיק כדי להרגיש בנוח איתו במיטה ולרצות את הנוכחות שלו. זה לא כלי אוטומציה להרדמת העולל שלכם, גם לא כיוונתי שיהיה כזה. מערכת יחסים עם מעורבות גבוהה הוא משהו שאנו כהורים יכולים לשכוח לפעמים את חשיבותה תחת העומס של ההורות הצעירה. לא, זה לא מטה קסם. ההורות והנוכחות חשוב שישארו כאן, ומצב הלילה הוא לא אלטרנטיבה לך כהורה.
לחוששים – האם הוא פיתח תלות במשחק שלו? לא ממש, כשגדל והכיר את עולם היוטיוב – המשחק שלי כבר היה בסיסי מדי עבורו ושיעמם אותו, כך שמעצמו פיתח כלפיו מיצוי והמשיך הלאה בחייו. אבל במשך תקופה של שנה – בטווחי הגילאים של 1-2, המשחק עבד עבורנו, והעביר אינספור ערבים של ללכת לישון בצורה נעימה, מהירה ועקבית.
יוני אוטוטו בן 4, ולפני שבועיים בא אלי ביציאה שהגיע הזמן לשחרר. להעביר הלאה, כמו שלמד עם הצעצועים הישנים שלו. המשחק שלו (או שלי – נקרא לו שלנו) כבר משעמם אותו, ולא ממש מתאים לגילו. מצד אחד זו הייתה צביטה קטנה בלב, שככה משליכים את היצירה שלך. מצד שני, הבנתי שהנה הוא גדל, והמשחק שלנו באמת קטן עליו. והגיע הזמן לעבור הלאה.
