אם יש לכם ילדים, בטח כבר הייתם איתם בקטיף תותים / תפוזים / רימונים / שאר פירות השוק.
האטרקציה בדרך כלל דומה, יש משק שמחליט למנף עוד הכנסה צדדית מהנכס החקלאי שלהם ו-הופס יש קטיף. כולם מוזמנים, העלות כך וכך.
בחלקם יסבירו לנו יותר, בחלקם פחות. חלקם יהיו מאובזרים ועם הזאטוטים במחשבה תחילה וחלקם פחות. והנה כל עם ישראל מסתובב לו עם כפכפים בין העצים הנוחים והמזמינים ואוספים מכל הבא ליד (במידה והאלפים שהיו שם לפניכם לא חטפו כבר את כל הסחורה). עבורנו ההורים זו בעיקר עוד דרך לגיטימית להעביר מספר שעות בהפעלת הילדודס ועל הדרך גם לספר לעצמנו סיפור על “הנה, הראינו לילדים אדמה מהי” – לשחק קצת בכאילו.
הפעם החוויה הייתה שונה.
הזמינו אותנו למסיק זיתים
לרחלי, אחותה של חן, יש חברה טובה, דלאל שמה. היא חיה בישוב הערבי כאבול אשר בגליל המערבי.
ואני? אני לא מכיר ערבים, אני יודע שהם חולקים איתנו את הארץ, אבל יחסי עימם הוא מבעד לשמשת המכונית, שלום במכירה, או בעצירות בשווקים בטיולינו צפונה. אני ניזון לא מעט מהתקשורת לגביהם, ומקונספציות שגדלתי עליהן. וזו בעיה – בעיה שלי, לא שלהם.
לכן, כששמעתי על ההזמנה כבר התחלתי לצייר בראשי המוגבל את מליון התסריטים הבטיחותיים בטיול שכזה – כניסה לתוככי כפר לא מוכר (מינימום רמאללה), לקהילה שלא מוכרת לי דבר.
העובדה שלכפר קוראים בשם דומה לבירת אפגניסטן עזרה מאוד לראש שלי לצייר תסריטי גמלים, כבשים, גבעות ופרא של מדינת עולם שלישי.
זה כבר לא שוק ולא דוכן וזה לא מרכז ירכא. זה רחובות, צרים, מסובכים, מלאים במוסלמים שלא ממש מתים עלינו (כך מספרים לי במהדורות השונות) וחכו … אוי אם יגלו שאני בכלל בצד שנוטה ימינה במפה הפוליטית. מרגיש קצת כמו במקום בחו”ל שבו ממליצים “להצניע עברית”.
ואולי דווקא בגלל כל הבורות הזו, של הלא מוכר – אמרתי יאללה, למה לא? אם אתה לא מכיר, לפחות תפעל להכיר אותם טוב יותר – הם אכן שותפים מלאים איתך לארץ הזו. וגם יש קטיף, הילדים יוכלו להתרוצץ, אני אמצא לי פינה בצל ולהתבונן באיפה הם חיים, מה הם עושים.
ובכנות? אולי על הדרך לטפל קצת בבורות שלי.
לאחר כשעה (וקצת) נסיעה צפונה הגענו ליישוב. האמת? הרבה יותר נקי ומזמין ממה שדמיינתי לעצמי. שבילים, רחובות, בניינים, ובגדול יישוב מנומנם ומודרני שמתעורר לו בשבת בבוקר. רונן ברכב מלפנים לוקח ימינה, שמאלה- למעלה ולמטה, נכנס לסמטה, יוצא מרחוב – בחיי לא מבין מאיפה הוא מכיר את כל הפינות האלו (חן מספרת לי שווייז עוזר). עוד 20 דקות פתלתלות של ניווט לא מישורי בעליל אנחנו מגיעים לבית של דלאל.
חיבוקים ונשיקות בין חברות, שתי בנותיה של דלאל יוצאות לברך אותנו לשלום לפני שנשים פעמנו למטע המשפחתי. בתרבות שלנו? הילדים עמוק בטלפון, מאחורי דלת סגורה, ושלא יטריחו אותם. פערי תרבות – את ההתבוננות שלי כבר התחלתי, ובנתיים הנקודות לזכותם.
פרא מתוכנן
אנחנו נוסעים בשיירה אחרי דלאל. ימינה, שמאלה, שלושת רבעי פרסה, כניסה מהירה לקימור, עולים בכביש צידי, יורדים בירידה. לאחר כעשר דקות מגיעים לקצה היישוב – מצד אחד בניינים רבי קומות בבניה – מהצד השני קרקע רחבת ידיים של נוף פראי חם ויבש כפי שמזוהה עם הנופים הארצישראליים. באמצע מטע ארוך של חלקות עצי זית.
מפה הולכים ברגל בתוך המטע. אני וחן מבינים – הכפכפים העירוניים שלנו יעשו לנו צרות. כאן אין קולרים וצליות, שבילים סלולים ומכונות שתיה. אך עם זאת יש סדר, לעצים, לחלקות. הכל מחולק בשיטה. יש אזור מוגדר ורק בו יש עצי זית. מה שבחוץ – לא פולשים. מאוחר יותר במבט מעל (מזל שהבאתי את הרחפן) הופתעתי מעט מהסידור של המטע. במבט על הקרקע נראה ששותלים איפה שיש מקום, במבט מלמעלה מבינים שיש הרבה מקום – אבל מכבדים מאוד את האזור שלך. לא איפה שבא לך ולא איך שבא לך. יש תכנית, יש מתאר, יש קרקע ייעודית לכך וקרקע ייעודית שאל לך לגעת בה לטבע.
כשאנחנו מתקדמים אנחנו חולפים על פני משפחות שונות שעוסקות בעצים מרובי השנים שלהן. לכל משפחה יש כאן את חתיכת החלקה שלה, שירשו מהאבות הקודמים. כל נפש שאנחנו פוגשים – דואגת לברך אותנו לשלום. בעברית. עם חיוך מזמין וידידותי. לאחר כ-500 מטר מגיעים לחלקה של דלאל ומשפחתה. אנחנו מוצאים שם את טאהר, בעלה, ובניהם – אחמד הבכור וחמודי הקטן. הם עסוקים כבר מהבוקר במלאכה.
פורשים מחצלת רחבת ידיים מתחת לצל העצים ומפזרים עליה את ארוחת הצהריים. הרצל למוד הנסיון כובש במהרה את הפינה הכי נוחה בעץ להשען עליה ונמרח בסטאלבט. נסיון חיים. אני גם באתי לסטאלבט, רק עירוני פעור שכמותי לקח לי זמן להשלים עם הקוצים ועם הצ’יל של שחרר, כאן הזמן זורם לאט.
איפשהו שם, בין התעסקות שלי במצלמה לבין ההטסה של הרחפן – קיבלתי עוקב לא צפוי. חמודי הקטן – שחולם להיות יוטיובר. הוא ראה את המצלמה ונדלקו עיניו. למזלי הייתה איתי גם הסוני הקטנה, אז כיוונתי אותה על AUTO ונתתי לו להתפרע. והוא חגג. התרוצץ כל היום מימין ומשמאל, צילם הכל, מלמעלה ומלמטה. למד תוך כדי תנועה (תוך כדי טורנדו קטן). הוא עוד לא יודע עברית כל כך טוב, אבל זה לא מנע ממנו לשאול…איך עושים את זה? ומה זה עושה? ולמה זה כאן? ואיך סוגרים ואיך פותחים. ואני רוצה כך ואני רוצה אחרת. בשבילו זה היה יום חגיגה עם המצלמה הקטנה שישבה לו ביד כאילו נועדה בדיוק בשביל שכמותו. היה ניכר עליו שהוא ממש מאוהב בקופסת הפלא הקטנה שבידיו (ולא, סמארטפונים לא הרשימו אותו).
אחרי שעה של התפננות ושיחות חולין הילדים כבר בברדק ההתרוצצות שלהם, אנחנו אוספים את כל שאריות המאכלים לשקיות הזבל (אגב, בכל האזור ההוא, מימין ומשמאל, לא מצאתי פיסת נייר אחת זרוקה לה בחוסר תשומת לב. האזור נקי לחלוטין מלכלוך).
טהאר צבר כוחות מהארוחה, מביט בעץ ובעבודה שנשארה ומחזיר אותנו לקרקע העשיה – צריך לחזור לעבודה. מזל שיש כאן עוד ידיים שבאו להרפתקה של עירוניים.
יאללה רבוטה
אז השיטה פשוטה – יש זיתים על הענפים, צריך להוריד את כולם לקרקע. משתמשים במה שאפשר. החל מידיים לענפים הנמוכים ועד למגרפות על מוטות או טיפוסים לענפים הגבוהים.
גימיק חביב שראינו הוא מוט ארוך, בצידו האחד מגרפה רוטטת שמקבלת חשמל ממצבר של רכב שהוטען במהלך הלילה. וכך עוברים ענף ענף, ומפילים כל זית שנתקלים בו. מדובר באלפים.
כשהעץ עירום מזיתים, מכינים ערימה גדולה של כל הפרי על שטיח הניילון שלמרגלות העץ ומתחילים במלאכת הסינון: ענפים, עשבים, עלים החוצה – זיתים לתוך שקים. בחיי הכמות נראית מאיימת תחילה , אבל עם עשרות ידיים זריזות שעוסקות במלאכה, האמת שזה קרה הרבה יותר מהר ממה שדמיינתי.
לקראת סוף הערימה סבלנותם של הילדים פקעה ומזל גדול שהיו להם עצים רבים סביב לטפס עליהם ולפרוק את שאריות האנרגיה עליהם במקום עלינו. המרחב הפתוח להשתולל בו ללא סכנה של מכוניות או שאר מחלות העיר הוא משהו שעקצץ לי בלב מקנאה במיקום. לשחרר את הרסן לכמה שעות זו פריבלגיה שאיננו רגילים אליה בעיר.
הערימה האינסופית מהר מאוד הפכה נמוכה יותר, שטוחה יותר עד שנעלמה לחלוטין לתוך מספר שקים לבנים גדולים שהועמסו לארגז הטנדר המשפחתי. מכאן המשך הטיפול בזיתים יהיה בביתם ובבית הבד.
מסורת
“תגיד, טאהר, יש לך אש? נגמרה לי המצית” שאלתי.
“לא, אני לא מעשן, אף אחד אצלנו במשפחה לא מעשן”.
אחמד מיד קפץ והציע שנלך למטע שליד – המשפחה הרחבה שלהם שם, בטוח למישהו תהיה מצית. הלכנו.
בדרך שאלתי אותו, אוקיי ומה אתם עושים חוץ מאוקטובר? ממה אתם חיים?
“השתגעת? זו רק מסורת, אנחנו לא חיים מזה. אבא שלי מנהל בי”ס, אמא שלי מורה. אני בכלל לומד הנדסת תוכנה בטכניון”
שוב הרגשתי בור, זה כבר לא חדש.
אבל זה כן גרם לי לחשוב על מסורות משפחתיות. בצד שלי – כמעט ואין כאלו. בצד של חן אשתי זה מתבטא בעיקר במסורות יהדות (קידוש בשישי, ארוחות חג ודברים דומים) וכאן נתקלתי במסורת לאהבת הארץ. לחיבור שבין האדם לאדמה. זו עבודה לא קלה וממש אין להם “צורך” בה, זו לא פרנסה, לא עסק, לא צורת חיים, פשוט מסורת. סבא הוריש חלקה והם מקפידים שהיא תתן פרי, שנה אחר שנה.
הגענו לחלקה של הדודים, וקיבלתי מצית. “שמור אותה, אתה בטח תצטרך” אמרו לי בהזדהות של אנשים שיודעים בדיוק מה עובר על מעשן שנתקע בלי אש.
ראיתי הרבה שונה והרבה דומה ביום הזה. בעיקר ראיתי אנשים טובים עם דאגות דומות לשלי, עם שאיפות עבור הילדים שזהות לשאיפות שלי ומסורות שונות לחלוטין שרק עשו לי לכבד את האחר.
אני עדיין אני – אבל כנראה פתוח וצנוע יותר לשותפים שלי באהבתם לאדמה הזו, המשותפת לנו כל אחד בדרכו שלו, עבורנו ועבור הדורות הבאים שימשיכו במסורות שנבחר להנחיל להם.
איך יראו המסורות שלנו שנוריש לילדים?
